הימנעות ומשמעויותיה בקרב נערות מאוכלוסיות מתויגות

הדיון בתגובותיהן של נערות לתכניות התערבות בתוך מסגרות בית ספריות ומחוצה להן מזהה תבנית של אי-השתתפות, המכונה גם "הימנעות". אי-השתתפות זו מוסברת בחוללות עצמית נמוכה ובאי-הבחנה בהזדמנות. הסבר זה מעביר את האחריות לאי-ההצלחה בהתערבויות לנערות עצמן. על מנת לבחון הסבר זה ולהציע הסבר חלופי, פוליטי-ביקורתי, העלינו שלוש שאלות: (א) מהי ההתנהגות המאפיינת נערות נמנעות? (ב) כיצד ניסיון וחוויות מבית הספר הופכים להיות רלוונטיים גם במסגרות לא פורמליות? (ג) האם חיזוק ידע סוציו-פוליטי ביקורתי יכול לצמצם את תבנית ההימנעות? מחקר פעולה שליווה התערבות סדנאית לחיזוק חוללות תעסוקתית בקרב נערות מקהילות מתויגות, זימן לנו אפשרות לבחון שאלות אלו. חזרנו אל ניתוח הממצאים והראיונות עם 11 נערות מתוך 34 שעברו את הסדנה, כדי לבחון לעומק את תהליך ההימנעות שעלה מניתוח ממצאי המחקר. למדנו שתופעה זו התרחשה כאשר נערות בקבוצה חוו את תוכני הסדנה כסותרים את התביעות המשפחתיות שלהן. זאת בשל רגש השייכות המשפחתית, שנחווה כמשאב בעולמן. העדפת משאב זה תואמת את מושג החיבוריות של סועד ג'וזף. עוד נמצא כי היא מחזקת את תחושת הערך והמכובדות של הנערות.‏

דינמיקה זו מאפשרת לנו להציע הבנה פוליטית של התנהגותן, המקבלת תוקף באמצעות התאוריה של בברלי סקגס, והיא שונה מההסבר המסורתי הנשען על "חוללות עצמית נמוכה". בכוחה של הבנה כזו להאיר את האופנים שבהם על סדנאות התערבות להתייחס בעתיד לתגובת הימנעות.