בתיה שטראוס – מחנכת מוזיקלית

במסגרת כנס 50 שנה לחינוך מוזיקלי באקדמיה בירושלים, יוני 2023

מאת: ד"ר עטרה איזקסון – ראש מסלול תעודת הוראה במוזיקה

הסרטון לצפייה הינו בשפה האנגלית. כל תוכנו מפורט מטה בעברית.

אחת הנשים שהשפיעו עלי רבות היתה המנטור המיוחדת שלי וראש החוג לחינוך מוזיקלי באקדמיה בירושלים, בתיה שטראוס. בתיה נולדה בגרמניה ועלתה לארץ - פרדס חנה עם הוריה ואחיה יצחק בשנת 1930. את דרכה המוזיקלית החלה בגיל 16 כפסנתרנית. לאחר שלמדה בישראל אצל מורים בעלי שם, ביניהם פרנק פלג בתל אביב ופרידמן בירושלים, נסעה לפריז ב-1947 ולמדה שם שלוש שנים בבית הספר נורמל דה מוסיק עם הפסנתרן והמנצח אלפרד קורטו (1877-1962). עם שובה לארץ החלה מיד ללמד מוזיקה בפרדס חנה ובקיבוצים (עין שמר, משמרות ומענית). היא הקימה מקהלות ילדים ומבוגרים איכותיות שחלקן הוקלטו לקול ישראל. בין תלמידיה היו הזמרים מאיר אריאל ושלום חנוך. באמצע שנות ה-60 שימשה כמדריכה המוזיקלית של רביעיית "האחיות שמר", שביצעה שירים של חברתה הטובה נעמי שמר.

בתיה הייתה אמנית מבצעת שהבינה את מהות המוזיקה, והתרשמתי מהדרך הייחודית שלה להציג ולשתף את מי שלא התעניין בדבר. אני זוכרת היטב את אחד השיעורים לדוגמה שצפינו בה בבית הספר ארלוזורוב בירושלים. דוד, ילד מגושם עם כדורגל בין רגליו, נכנס לכיתה. הוא התנגד לכל וחיכה בקוצר רוח לצלצול הגואל. עד סוף השיעור דוד רקד איתה את ואלס הפרחים של צ'ייקובסקי, בתפקיד הנרקיס. זה היה נס.

מכיוון שלא הייתה שיטה מבוססת להאזנה חווייתית למוזיקה, בתיה פיתחה גישה מיוחדת המכונה "האזנה פעילה". היא בחרה יצירות מסגנונות מוזיקליים שונים וזיהתה מאפיין בולט, כמו מנגינה מזמינה, מקצב בולט או תבנית הרמונית חוזרת. לפני ההאזנה ליצירה, היא בודדה את המרכיב העיקרי שלה והתלמידים הגיבו בתנועה, ציור, שירה, ליווי בכלי הקשה או ריקוד - זאת תוך זיהוי האלמנט המוזיקלי. בתיה האמינה שבשלבים הראשונים של הלמידה חסרה לילדים חווית ההאזנה והרגישות הדרושים לגלות באופן עצמאי את המשמעות הייחודית של יצירה מוזיקלית. יתר על כן, חסרים להם כלים לביטוי (כגון אוצר מילים או קואורדינציה) כדי לבטא את הפרשנות שלהם למוזיקה. בתיה הייתה מוזיקאית וגם פדגוגית. כמוזיקאית, היא הייתה צריכה להתכַּוונן לפיסוק ולתוכן ההבעתי של היצירה; וכפדגוגית, היא הייתה צריכה להעביר את ההיבטים הללו ביעילות לתלמידיה. כדי להשיג זאת, על המורה להכיר את תלמידיו, להעריך במדויק את תפיסתם ויכולות הביצוע שלהם, ולהתאים שיטות משתפות המאפשרות להם להבחין באותה משמעות שהמורים עצמם גילו במוזיקה. מטרת המורה היא לספק הבחנת עומק ולשמש כמתווך להבנה תרבותית.

בתיה זיהתה שהתפיסה שלנו את המוזיקה היא מופשטת, רגשית ואישית, מה שהופך זאת למאתגר לבטא כיצד להנחיל תפיסה זו לאחרים. בנוסף, לעתים קרובות חסרה לנו היכולת להעריך ולמדוד את ההשפעה של האזנה למוזיקה, שלא לדבר על לזהות ולהעריך הישגים נראים בסוף התהליך. לכן, טבעי למורים רבים לתעדף מטרות מוחשיות ומעשיות יותר, כמו שליטה באלמנטים של המוזיקה ובצורות מוזיקליות. יצירות עצמן מוצגות לתלמידים כדוגמאות כדי להמחיש את המושגים הנלמדים. עם זאת, בתיה לא הסכימה עם התפיסה שכל יצירה צריכה לשמש כלי דידקטי, והדגישה במקום זאת, שלימוד מרכיבי המוזיקה הוא רק אמצעי להשגת מטרה, כאשר המטרה הסופית היא היכרות אינטימית עם היצירה עצמה. העקרונות והשיטות החינוכיות והמוסיקליות שלה נועדו לרתק ולטפח את ההתפתחות הקוגניטיבית והרגשית של כל תלמיד.

החל משנות ה-80 העבירה שטראוס מספר סדנאות בנושא "האזנה פעילה" ברחבי אירופה. היא לימדה במכון אורף בזלצבורג, גרמניה, הולנד, שוויץ, פורטוגל, ספרד ואפילו בארגנטינה. בפברואר 1997 נהרגה בתיה באופן טראגי בתאונת דרכים. מרטין סיפר לי פעם שהציטוט "היא לימדה" שנכתב על קברה נלקח מספרו של ברטולט ברכט "גלות המשוררים". בתיה מהווה השפעה משמעותית על ההתפתחות התרבותית של החינוך המוזיקלי בישראל. היא הייתה אדם אירופאי עם ניחוח ייחודי וידע אדיר. הייתה לי הזכות לצמוח תחת כנפיה, לשאוב מהתובנות העצומות שלה, וללמוד ממנה על מוזיקה, חינוך, על המתרחש בתוך המוח של הילד, וגם על החיים עצמם. מדפי הספרים בבית העץ היו מלאים בספרים בגרמנית, צרפתית, לטינית ואנגלית. היא ובעלה מרטין היו אנשי רנסנס אמיתיים, שלטו בשש שפות. הם אף בנו בביתם אגף נפרד כדי לארח את חברתם הקרובה, המשוררת והפזמונאית נעמי שמר. בהיותם אתאיסטים, הם רשמו את האות "נ" על המזוזה לכבוד נעמי. בתמורה הקדישה שמר את שירה פרדס חנה בשבת לבתיה ומרטין. מדי 2 ביולי, יום הולדתה של בתיה, עד מותה של נעמי ב-2004, הייתה מתאספת קבוצת חברים קרובים בביתה של נעמי שמר ברמת אביב. נעמי הייתה מתחילה את המפגש בנגינת הפרלוד בפה מינור מהכרך השני של הפסנתר המושווה מאת י.ס. באך. כל פעם שהופיע המוטיב של הקוורטה היורדת היא הייתה שרה "בת-יה". לאחר מכן, כל חברותיה של בתיה היו חולקים סיפורים על המדמואזל המצחיקה, המוזיקאית יוצאת הדופן שהגיע מהקונסרבטוריון בפריז, והייתה נערצת על ילדי ישראל החוליגנים מהקיבוצים, המושבים, ירושלים ותל אביב.

בתיה הייתה אישה מתבוננת, קשובה, ביקורתית ורפלקטיבית. היא האמינה בחשיבות של טיפוח היכולת להאזין באמת למוזיקה. ללמד אחרים להקשיב למוזיקה היא משימה מאתגרת שחורגת מעבר לתפוס את תשומת הלב שלהם. למרות שבתיה הייתה ארשת פנים רצינית והיא המעיטה לחייך, היא ניחנה בחוש הומור נהדר. בכל פעם שכולם פורצים בצחוק, היא הייתה שואלת מדוע הסיפור שלה מצחיק. היא מעולם לא הבינה "איך ילדים מסוגלים להגיע לבית הספר כל יום ולהישאר שם מ-8 עד 13". היא האמינה שהם נורא משועממים כי כל מה שהם יכלו לראות במשך חמש שעות זה הגב ( ומטה) של המורה שכתבה על הלוח. כשהיא לימדה ילדים, הרעיונות שלה היו כה עמוקים שאפילו בשכונת קטמון הרחוקה אפשר היה לשמוע סיכה נופלת. זו הייתה שתיקה מלאה בתדהמה וסקרנות כאחד.

מערכת היחסים שלי עם בתיה משמשת אמת מידה לרמת ההשפעה שיכולה להיות למורה אחד על תלמיד. אני מאמינה בכל ליבי, שאדם מתעצב באמצעות סך המורים שהיו לו במהלך חייו. בתיה הפיצה את רעיונותיה לכולם כי רצתה "לחיות לנצח". "מתודולוגיה של הוראת מוזיקה" הוא קורס שנתי באוניברסיטת בר אילן בהשראתה, גם ספרה הנפלא, "מדריך לתזמורת", יצא במהדורה דיגיטלית שלישית. זה מדהים לגלות שגם אחרי כל כך הרבה שנים, הרעיונות שלה נשארים מקוריים, חדשניים ומהווים בסיס להבנה עמוקה של מבנים מוזיקליים. אני מאמינה שהיא ייסדה ועיצבה  את הבסיס לחינוך מוזיקלי העכשווי בישראל ומחוצה לה.