כן לעולם חוסן: למרות הכל - עלייה ברמות התקווה

איך מוצאים תחושת שליטה בימים של חוסר ודאות?

"אנשים צריכים לחפש את הדברים שהם טובים בהם, לעסוק בדברים מוכרים שאליהם הם מתחברים. עבור מבוגרים זה עשוי להיות פשוט יותר. כאשר מדובר בילדים, חשוב לנסות לייצר שגרה שהילדים שותפים בבנייתה.

"בעניין החיבור החברתי, רצוי לשמור על קשרים חברתיים בקרב מבוגרים, וגם לאפשר לילדים להיפגש. אם, למשל, חוג הקראטה הקבוע לא מתקיים, חשוב לנסות למצוא פעילות ספורטיבית דומה באותו יום ובאותה שעה".

יש הורים שטוענים שקשה לילדים להתמקד, אולי מסגרת דווקא מלחיצה אותם.

"מסגרת נוקשה מדי אכן עלולה להעצים את חוויית חוסר השליטה של הילדים, לכן חשוב מאוד שהם יהיו שותפים בבניית סדר היום. וחשוב להזכיר כאן גם את ההורים: חיוני שהם ידאגו לעצמם בתקופה זאת, יתאווררו ויעסקו בתחביבים, כדי שיוכלו לשמש משענת לילדים".

לנוכח ההמלצות של מדג'ר, אני מנסה להבין עם פרופ' קמחי מה מנבא חוסן אישי, כדי להבין אם לחלקנו יש נטייה טבעית לכך. "יש כאן רכיב גנטי עמום, ולצידו מנבאים פחות מובהקים", אומר קמחי. "כך, למשל, ככל שאתה מבוגר יותר, כך החוסן שלך נוטה להיות גבוה יותר. גורמים נוספים שתורמים לחוסן האישי הם השכלה גבוהה ורמה סוציו־אקונומית גבוהה".

בממד החוסן האישי, האם יש אנשים בעלי חוסן גבוה באופן עקבי?

"במלחמת יום כיפור, למשל, טייסים עברו את העינויים הכי קשים בשבי, ומצד שני - רובם התאוששו בצורה מהירה יחסית בהשוואה לחיילים אחרים. מנגד, יש ויכוח מאוד גדול בין אנשי המקצוע אם התנסויות קשות מחזקות אותנו או מחלישות אותנו. והתשובה היא ככל הנראה - גם וגם. יש פה עניין של פרופורציות. בבסיס הצנחנים כתוב על קיר חדר האוכל 'מה שלא הורג, מחשל', זה לא בדיוק נכון. תלוי את מי".

לאורך המחקר ארוך השנים שלך התרשמת מאדם בעל חוסן אישי יוצא דופן?

"יש המון אנשים כאלה, כ־80 אחוז מהאוכלוסייה. חוסן אישי גבוה הוא התכונה הבסיסית. אם להיות ספציפיים - האלופים במילואים שרצו והצילו אזרחים ואת ילדיהם. זה היה מדהים".