נרטיבים של בוגרים עם מוגבלות שכלית, אשר פונו מאזורי לחימה : זהות אישית, איכות החיים ואוריינטציית העתיד

מטרתו העיקרית של המחקר הנוכחי הייתה לבחון את חוויותיהם הסובייקטיביות של אנשים עם מוגבלות שכלית, אשר פונו מאזורי לחימה, ולבדוק כיצד אירועי הפינוי השפיעו על סיפורי חייהם בהיבטים של זהות אישית, איכות חיים ואוריינטציית עתיד. 

המחקר נשען על מודל הזיכרון האוטוביוגרפי (Baddeley, 1988; Harris et al., 2014; Pillemer, 1992), המהווה רכיב מרכזי בהבניית סיפורי חיים ומסייע לאדם לארגן את חוויותיו, לשחזר אירועים משמעותיים ולבנות מתוכם ידע ומשמעות. במסגרת זו נבחנו שלוש פונקציות עיקריות של הזיכרון האוטוביוגראפי: פונקציית העצמי (זהות אישית), המתמקדת בהמשכיות העצמי ובבניית הזהות; פונקציית התקשורת החברתית, הקשורה לעיצוב איכות חייו של האדם; ופונקציית ההכוונה (אוריינטציית עתיד), העוסקת בתכנון, פתרון בעיות והענקת משמעות למסלול החיים.

בנוסף, המחקר בחן את ביטויין של שתי גישות תיאורטיות, הפתוגנית והסלוטוגנית, בנרטיבים של המשתתפים. הגישה הפתוגנית מדגישה את ההשפעות הטראומטיות של חשיפה לאירועים קיצוניים, כגון מלחמות ופינויים ,(APA, 2022) ואילו הגישה הסלוטוגנית Antonovsky, 1987)) מתמקדת במקורות הבריאות ובאיתור "המשאבים הכלליים להתמודדות" General Resistance Resources)), המסייעים לפרט לשמור על תחושת קוהרנטיות וחוסן במצבי משבר.

נוסחו חמש שאלות מחקר שהתמקדו בזיהוי ביטויים פתוגניים וסלוטוגניים בנרטיבים, בהשפעת הפינוי על תפיסת הזהות האישית, בגורמים המשפיעים על איכות חייהם ובאופן שבו המלחמה עיצבה את תפיסת עתידם. 

במחקר השתתפו 14 אנשים עם מוגבלות שכלית המתגוררים בדיור מוגן בצפון הארץ אשר פונו יחד לאכסנייה באיזור כפרי במהלך המלחמה. המחקר התבסס על מתודה איכותנית נרטיבית, שבמסגרתה נערכו ראיונות חצי מובנים בהתאם לשלוש הפונקציות של המודל האוטוביוגראפי ובהתייחס לגישות התיאורטיות שהוצגו לעיל. בנוסף, נעשה שימוש במבחן פיבודי (Dunn & Dunn, 2007), להערכת היכולת המילולית קוגניטיבית של המשתתפים. ניתוח הנתונים נעשה בשלושה שלבים (שקדי, 2003; Tracy, 2024): קידוד פתוח, קידוד צירי וקידוד סלקטיבי-תיאורטי, שבאמצעותם גובשו התמות המרכזיות. לצדן בוצעו ניתוחים סטטיסטיים באמצעות מתאם פירסון Pearson Correlation)) לבדיקת הקשר בין גיל והרמה הקוגניטיבית לבין התמות, ומבחן t test) T)  למדגמים בלתי תלויים לבחינת ההבדלים בין נשים וגברים.

ממצאי המחקר העלו שלוש תמות מרכזיות: זהות אישית בין טראומה לחוסן, איכות חיים בצל הפינוי ואוריינטציית עתיד. בכל אחת מהן נמצאו ביטויים משולבים של הגישות הפתוגניות והסלוטוגניות, באופן המדגיש את הדינמיות בין פגיעה לצמיחה ואת יכולתם של המשתתפים לבנות משמעות בתוך מצבי קיצון. 

בתמה הראשונה ,זהות אישית בין טראומה לחוסן, עלתה תמונה מורכבת של אובדן לצד התמודדות. המשתתפים תיארו פגיעה בתחושת העצמאות והאוטונומיה בעקבות הפינוי, שחיזקה את תחושת התלות ופגעה בזהותם העצמאית. אובדן המסגרת התעסוקתית, שנחשבה עבורם מקור משמעות, ערך עצמי ושייכות חברתית, העמיק את תחושת האובדן. חוויית הפינוי המהיר תוארה כטראומטית, כזו שיצרה שבר ברצף החיים ובתחושת היציבות האישית. אלה היו ביטויים לגישה הפתוגנית. עם זאת, הקשרים עם בני משפחה וחברים תוארו כמקור חוסן ותמיכה, שסייעו למשתתפים לשמר תחושת שייכות ולהתמודד עם השינויים שחוו, ביטוי לגישה הסלוטוגנית.

בתמה השנייה, איכות חיים בצל הפינוי, תוארה ירידה באיכות החיים, שהתבטאה בפגיעה בפרטיות, בקבלת החלטות ובמצב הרגשי. הם דיווחו על אובדן שליטה בסדר יומם וירידה ברמת הפרטיות, היבטים הסותרים את ערכי הבחירה האישית, העצמאות והמרחב הפרטי, הנחשבים חיוניים לשיפור איכות חייהם של אנשים עם מוגבלות שכלית ((McCarron et al., 2019, מה שמבטא את הפן הפתוגני של חוויית הפינוי. מנגד, הצוות המקצועי ששהה עם הדיירים, תואר כמשאב משמעותי שסיפק ביטחון, מסגרת ותחושת נראות, היבטים סלוטוגניים ששימרו את תחושת הקוהרנטיות והיציבות. 

בתמה השלישית, אוריינטציית עתיד, ניכרו הן ביטויי תקווה וחוסן והן תחושות של חוסר וודאות. המשתתפים הביעו כמיהה לחזור לשגרת חייהם הקודמת, לעבודה ולפעילויות הפנאי והאמינו ביכולתם לשוב ולהתאושש, ביטוי לגישה סלוטוגנית של תכנון ותקווה. עם זאת, חוסר הוודאות לגבי העתיד, במיוחד סביב סיום המלחמה והיעדר שליטה במציאות יצרו עומס רגשי והשפיעו על תפיסת העתיד, משקפים את הפן הפתוגני של החוויה.

באופן כללי, ניכר כי שתי הגישות, הפתוגנית והסלוטוגנית משולבות זו בזו בנרטיבים של המשתתפים ויוצרות מורכבות בסיפוריהם. כלומר, לצד ההכרה בכאב ובפגיעה, באה לידי ביטוי יכולת לשאוב כוח ממערכות תמיכה, ממשמעות, ומתקווה לעתיד, כך ששתי הגישות יחד מהוות בסיס להבנת תחושותיהם וחוויותיהם של אנשים עם מוגבלות שכלית במצבי משבר קיצוניים.

אם כך, התרומה התיאורטית של המחקר טמונה בהצגת מודל כפול להבנת ההתמודדות של אנשים עם מוגבלות שכלית במצבי חירום: מן ההיבט הפתוגני, המחקר מדגיש את הפגיעות המבנית והנפשית הנובעת מתלות במערכות חיצוניות ואת השלכותיה על זהות אישית ואיכות חיים. מן ההיבט הסלוטוגני, הוא מצביע על קיומם של מנגנוני חוסן פנימיים וחברתיים, המאפשרים תהליכי שיקום, שימור משמעות ובניית תקווה מחודשת. יתרה מזאת, שילוב בין שתי הגישות (פתוגנית וסלוטוגנית) לבין מודל הזיכרון האוטוביוגרפי (Bluck et al., 2005) מאפשר הבנה מעמיקה של התמודדות עם טראומה בקרב אנשים עם מוגבלות שכלית.

מבחינה יישומית, ממצאי המחקר מצביעים על הצורך בפיתוח מדיניות חברתית ושירותים מותאמים למצבי חירום עבור אנשים עם מוגבלות שכלית. ממצאי המחקר מדגישים כי אוכלוסייה זו מתמודדת עם אתגרים ייחודיים ומשמעותיים במצבי משבר, הדורשים גישה מערכתית, מותאמת ומבוססת זכויות.