תרומת "ריפוי-בעיסוק" כמקצוע האם, ורמת אוריינות הבית לניצני אוריינות הילד: מחקר חלוץ השוואתי

הפרעה התפתחותית בקואורדינציה (Developmental Coordination Disorder; DCD) שכיחה בקרב %-6%8 מהילדים, ומתבטאת בקואורדינציה ודיוק מוטורי נמוכים ומלווה בפגיעה בהשתתפות ובאיכות החיים. אבחון והתערבות מוקדמים עשויים לקדם את התפקוד של ילדים עם DCD ולהפחית קשיים נפשיים-רגשיים. דיווחים קליניים מורים על תת-אבחון אפשרי של DCD, אך חסרים נתונים בנושא זה. מטרת המחקר לתאר באופן רטרוספקטיבי את שיעור קבלת אבחנה של DCD בילדות במדגם נוחות של מבוגרים-צעירים עם קשיים מוטוריים מילדותם ולתאר את תפיסותיהם באשר לאבחנה. שיטה מחקר זה, שנערך בשיטות משולבות (mix methods), כלל 54 מבוגרים-צעירים (גילאי 35-21) שענו על הקריטריונים ל-DCD לפי ה-Diagnostic and statistical manual of mental disorders 5th edition: אחוזון <5 באבחון מוטורי סטנדרטי Movement Assessment Battery for Children 2nd Edition, דיווחו על קושי מוטורי-תפקודי בילדות ובבגרות בשאלוןAdolescents and Adults Coordination Questionnaire והיעדר אבחנות נוירולוגיות כגון שיתוק מוחין. הוצאו משתתפים עם מצבי בריאות נוספים על DCD. המשתתפים דיווחו אם קיבלו אבחנה של Dyspraxia/DCD ו/או טיפולים התפתחותיים בילדותם. עשרה משתתפים רואיינו באשר לתפיסתם על קבלת אבחנה. תוצאות: שלושה (5.56%) משתתפים בלבד אובחנו עם DCD בילדות. אולם, 39 (72.22%) קיבלו לפחות סוג אחד של סיוע מקצועי בילדות: 22 (40.74%) ריפוי בעיסוק, 10 (22.73%) פיזיותרפיה, 15 (27.78%) קלינאות תקשורת, 18 (33.33%) טיפול רגשי, ו-10 (22.73%) טיפולים משלימים. ניתוח הראיונות העלה: (1) בלבול ו"שונות" בהיעדר הסבר לקשיים בילדות; (2) היעדר לגיטימציה וחוסר מודעות של הסביבה ל-DCD בילדות; ו-(3) קבלת תוקף וקוהרנטיות בעקבות אבחנה. מסקנות: נמצא תת-אבחון של DCD בקרב מבוגרים-צעירים, על אף זיהוי קשייהם המוטוריים בילדותם והפנייתם לטיפול. בהתאם להמלצות ביןלאומיות, ישחשיבות לאבחון של DCD בילדות, במטרה לצמצם את השלכות הקשיים המוטוריים בבגרות ומכיוון שתת-אבחון עשוי להחמיר דחק הקיים ממילא בשל קושי תפקודי.